יום רביעי, 19 במרץ 2014

ניסיון שני




"תגיד לי אתה על פיטריות הזיה" שאל אותי אבא בטון מבוהל, כשסיפרתי לו שהמנדולינה הצילה אותי מהמון זועם שתקף אותי. זה לא בדיוק שיפר את המצב שעניתי לו שאני חייב לנתק כי אני נכנס עם האופנוע להרקולס של חייל האויר.
גם כשניצחתי במרוץ הראלי בקולומביה הייתי חייב לשלוח לו קטעים שהתראיינתי בחדשות שיוכיחו כי הוא פשוט לא האמין. ולמזלי לא הייתה קליטה בשבועיים שהייתי תקוע בהרים של פרו כי ממה שקרה לי שם הוא בטוח היה משתגע.

שמי רום, מושבניק וקצין לשעבר.
ואני די בטוח שסיפור מסע כזה עוד לא שמעתם.




---------
קצת אחרי המעבר הגבוהה ביותר בהרי האנדים עמדתי רטוב בתוך הנחל הקפוא, מחזיק בכל כוחי את האופנוע כדי שלא יסחף עם הזרם. חסר אונים ניסיתי לזעוק לעזרה אך ללא הועיל.  "איפה השודדים כשצריך אותם" חשבתי והתכוננתי לגרוע מכל.

--כך התחיל לו המסע שלי בדרום אמריקה.
עם אהבה מיוחדת לאופנועים וחלום שהתבשל לו ארבע וחצי שנים בצבא.
קניתי אופנוע בלימה, בירת פרו, והתחלתי לטפס להרי האנדים. רציתי לעשות טיול שונה. 
.להגיע למקומות הכי רחוקים שאפשר לחשוב עליהם




בהצעתם של כמה מטפסי הרים שפגשתי בדרך נסעתי לחצות את מעבר ההרים הגבוהה ביותר באנדים, הפונטו אולימפיקו, מעבר בגובה של 4690 מטר...7 שעות אחרי שיצאתי מלימה הרועשת הגעתי לווארז [huaraz] הנחשבת לבירת הטרקים של פרו. נשארתי שם ליום של הכנות ולימוד ציר תנוע בהרים ויצאתי לדרך. כמה ימי נסיעה בדרכי עפר משובשות המתפתלות להן במעלה ההרים בגבהים שלא הכרתי לפני כן. נופים מדהימים של הרים מושלגים, לגונות בצבעים משתנים ואוויר, אוי האוויר... לקראת הלילה חיפשתי מקום להקים את האוהל.  פגשתי מקומי שאמר שיש שודדים באזור והתחלתי לחפש מקום ניסתר מהדרך.

הפונטו אולימפיקו- מעבר הגבוה ביותר באנדים


השמש כבר החלה לשקוע בין ההרים ולא נישאר לי הרבה זמן של אור יום. כבר שעות שלא נראה שום זכר לאדם או לכפר. החלטתי לרדת מהדרך ולישון בצד השני של הנחל  [בהנחה שלשם השודדים לא יגיעו] כמה שניות של התלבטויות "רק נחל קטן" אמרתי לעצמי, שחררתי את  הקלאץ' ונכנסתי לתוך הנחל. הערכה שגויה של עומק הנחל, שנייה של חוסר ריכוז, הגלגל הקדמי עולה על אבן גדולה ואני נופל עם האופנוע לתוך המים (אותם מים שלפני כמה שעות ראיתי בתור שלג על ההרים) עמדתי בתוך הנחל הקפוא, מחזיק בכל כוחי את האופנוע כדי שלא יסחף עם הזרם, הייתי חסר אונים וניסיתי לצעוק לעזרה "איפה השודדים שצריך אותם" חשבתי לעצמי. האוויר הדליל שבגובה הזה הקשה עלי אף יותר.

לאחר כמה שניות התעשתי והצלחתי להרים את האופנוע שעם כלל ציודו שקל קרוב ל280 ק"ג.
האופנוע לא התניע. במשך שלושים דקות דחפתי את האופנוע הדומם את שבעת המטרים הנותרים של הנחל, אבל לפחות הגעתי למקום שרציתי. נסתר מהדרך ומעבר לנחל.



  
את הלילה העברתי עם הסכין של האולר בידי וכל רעש מחוץ לאוהל גרם לי להידרך ולהיות מוכן למי שיבוא. לא פעם התעוררתי מהקור ומהפחד שאני על סף היפותרמיה, השארתי את הגזייה דולקת וקמתי לעשות שכיבות שמיכה, להתחמם קצת. רוב מחשבותיי באותו לילה היו על זה שאצטרך לחצות בחזרה את אותו נחל ארור בבוקר.

ארוחת מלכים באוהל-"פיתה על הגז" כ

באותו לילה גם התחלתי לכתוב את המילים הראשונות ביומן המסע הזה. 

החלטתי להמשיך צפונה בהרים. למרות הסכנה והבדידות היה שם משהו מרתק בעוצמת הטבע שגרמו לי 
.להישאר

"כאילו ילד קישקש את הדרך עם תוש" 


דרכים מפותלות 


את דרכי בהרים עשיתי ללא גי פי אס והמפה הכללית של פרו לא ממש הועילה. אני נוסע בדרך שאין זכר לאיש, פתאום הדרך מתפצלת לשני כיוונים, לוקח הימור ופונה ימינה, מתפלל שזו הפניה הנכונה. מתחיל לטפס במעלה ההר בעליה מפותלת ומיגעת שלא נגמרת, ואחריה באה הירידה ואני מנסה לשמור על ריכוז גבוה. שנייה אחת של חוסר ריכוז תביא לאיבוד אחיזה וצניחה חופשית לסוף הסיפור שלי. מסיים את הירידה ושוב פיצול, שוב הימור שוב עליה וירידה....שוב ושוב ושוב

כל מפגש עם מקומיים או הגעה לכפר קטן ונידח בדרך מקפיצה לי את מצב הרוח. 
הספרדית שלי מסתכמת בכמה מילים חשובות באותם ימים כמו "הולה בוניטה" [שלום יפיפייה] ולכן נושאי השיחה שלי איתם לא מביאות אותי לתובנות חדשות על החיים. הרבה תנועות ידיים וחיוכים עושים את   
העבודה כשאני צריך הכוונה לעיירה הבאה.
למרות הפער בשפה, המקומיים חביבים וחברותיים להפליא. .
  לא פעם, נשאר שובל ארוך של ילדים רצים מאחורי האפנוע בהתלהבות .
הרי לא בכל יום נופל עליהם ענק ירוק עם אופנוע.
 כשהגעתי לקבנה, הובילו אותי אנשי העיירה לאדם היחיד בכפר שמדבר אנגלית, הוא סיפר לי שאני התייר   הראשון מזה חודשיים. שמחתי גם לשמוע שיש חיבור לאינטנרט בכפר ואוכל סוף סוף ליצור קשר, אך כשנכנסתי לחנות היחידה עם מחשב התאכזבתי לגלות שכבר יותר מחודש האינטרנט לא עובד.


 מה שהפתיע אותי מאוד בכל כפר נידח שעברתי היה המוטיב החוזר של שמחת החיים של אותם אנשים פשוטים, ניראה שהם לא ממש ממהרים לשום מקום ופשוט נהנים מלשבת בכיכר המרכזית,לשמוע מוזיקה פרואנית קצבית   ולשתות עד שוכרה.
 דבר נוסף שלא היה ניתן להתעלם ממנו זה שבכל כפר, פרימיטיבי וקטן שלא יהיה, תמיד תימצא  שם כנסייה קתולית מפוארת בהרבה מהכפר. 

כפר אופייני בהרי האנדים

לאחר שבועיים בהרים, הגעתי לגבול של אקוודור.
שם עצרו אותי בחשד שהמסמכים של האופנוע מזויפים. פחדתי שיכניסו אותי לכלא או גרוע מכך יחרימו את האופנוע.
 לאחר כמה שעות מורטות עצבים נכנסתי לחדרו של מפקד תחנת הגבול הקשוח [והאיש היחיד שדיבר גם אנגלית].
הצלחתי להתחבב עליו כשסיפרתי לו כמה יפה ישראל והזמנתי אותו לבקר , החלפנו 
מספרי טלפון ויצאנו מחובקים מחדרו עם כל המסמכים הדרושים.

מעבר הגבול לאקוודור


באקוודור נחשפתי לאנשים טובי לב לאורך כל הדרך. כבר ביום השני, בעיר קוונקה הנמצאת כ3 שעות נסיע מהגבול, פגשתי משפחה של רוכבי אופנועים שהזמינו אותי להתארח אצלם ודאגו להראות לי את כל העיר. בהתחלה הייתי יושב
איתם בארוחות ומרגיש חלק מטלנובלה, אך בהמשך התחלתי לקלוט את הספרדית ולהשתתף 
 בשיחות.
בשונה ממה שחוויתי בהרים של פרו, אקוודור מפותחת מאוד, מערכת כבישים איכותית, והרגשה של חוק וסדר בכל מקום.
אקוודור היא גם המדינה הזולה ביותר להתנייד בא ובשל הסבסוד הממשלתי ליטר דלק עולה שם פחות מ3 שקלים.  
משפחת גרסייה בוחנים את האופנוע


לאחר כמה ימים אצל משפחת גרסייה, ארזתי תיק גדול ויצאתי אל הפארק הלאומי "קחס" המאופיין בשפע של צמחים נדירים ומאות לגונות אפרוריות.
יצאתי ביום סגרירי במיוחד ואת רב הדרך עשיתי בתוך ערפל כבד שאיני רואה את קצה אפי.
מידי פעם יצאה השמש וחשפה את יופיו החבוי של המקום. את הלילה עשיתי על גדות אגם גדול ויפה. כשירד הלילה, התחיל לו הגשם שנמשך ממש עד הבוקר. בבוקר התבהר והמשכתי ללכת, שלא במתוכנן נכנסתי לתוך קטע של ג'ונגל סבוך ותלול. תוך שאני מפלס את דרכי בבוץ כבד ובסבך נוראי אני חושב על על יוסי גינזבורג, ולכמה שעות מרגיש את הפחד שהוא תיאר בספר "בחזרה מטואיצי". למזלי "בחזרה מקחס" שלי נערך רק יומיים שבסופם הצלחתי להגיע לכביש ותפסתי טרמפ בחזרה למקום שהחניתי את האופנוע.











חציתי את אקוודור לאורכה בדרכים עקלקלות בתוך גונגלים, הרים וערים מרתקות. המזג אויר הטרופי  השאיר אותי לא פעם רטוב עד לשד עצמותיי במטרי גשם לא צפויים.
 מקוונקה שבדרום חציתי את האנדים הקוודרים אל תוך הג'ונגלים של האמזונס, והגעתי לטנה, בירת עיירות 
הג'ונגלים. שם התחברתי עם מדריך קייקים מקומי שלקח אותי לראות את הנחלים הכי סוערים באקוודור.
משם צפונה 6 שעות נסיעה בכבישים מפותלים לבנויס המתויירת, עיר השוכנת למרגלותיו של הר געש שבלילות עם ראות טובה ניתן לראות את הלבה מבעבעת מתוך לוע ההר. בדרך לבירת אקוודור, קיטו עצרתי לתפס את הצ'מבורזו שנחשב להר הגעש השני בגובהו בעולם. היה זה יום מעונן וכשהגעתי לחמש-אלפים מטר כבר לא ראיתי כלום. אבל לפחות הרגשתי בעננים.
אל קיטו הבירה הגעתי עם הרבה ציפיות וברחתי משם אחר יומיים וגם זה היה יותר מידי. הרגשתי שקיטו היא עיר מסוכנת   ושנכנסתי ליותר מידי מצבי "כמעט ונשדדתי"י.




לא הצלחתי להגיע לפסגת הצימבורז'ו, אבל לפחות הרגשתי בעננים.


קיטו בשעת ערביים




לאחר חודש וחצי באקוודור הגעתי לגבול של המדינה הידועה לשמצה-קולומביה.



לא מעט אנשים שפגשתי בדרך הזהירו אותי מלהיכנס לקולומביה. סמים, מלחמות גרילה, חטיפות וממשל מושחת היו רק כמה מהזהרות. 
היו גם אחרים שאמרו שזו המדינה היפה ביותר בעולם ושאסור לפספס אותה. 
החלטתי שאסע לשפוט בעצמי.

כשהגעתי לגבול היו עשרות שוטרים לבושים במגנים כבדים ונשקים לפיזור הפגנות.
הפקידה במעבר דרכונים לקחה אותי הצידה ואמרה לי שהחלו הפגנות ענק בכל המדינה, והכבישים מלאים בחקלאים עצבניים שיפגעו בכל מי שינסה לעבור.


שוטרים פרוסים בכל מקום


כך התנפצו להם לרסיסים מעט הציפיות שהיו לי מהמדינה הזו.

אחרי עשרות מחסומים בדרך, הצלחתי להגיע לעיר הראשונה [פסטו] הצפופה והחמה והתחלתי לחפש הוסטל. במשך שעתיים הסתובבתי בתוך העיר הזאת במהירות של 37 ברקסים בדקה בנסיון כושל למצוא הוסטל עם חנייה לאופנוע. היה חם ולח, מד הטמפרטורה של האופנוע נשק לקו האדום, מה שלא שיפר לי את מצב הרוח, הייתי רעב עייף ועצבני והכי גרוע, התחיל להחשיך. שנאתי את קולומביה.
חסר אונים עצרתי בצד לקרר את האופנוע הלוהט. לפתע, מתוך העלטה צצו שתי מלאכיות בוולוו לבן ועצרו לשאול לעזרתי. בנדיבות הן הציעו לי לבוא להתארח אצלם בבית ואמרו לנסוע אחריהן. לאט לאט התרחקנו מהעיר הרועשת והתחלנו לעלות לכיוון ההרים. עברנו שער גדול וכביש הפך לאבנים מרוצפות, נחשפנו לנוף מדהים ושטחי מרעה גדולים ואז הגענו לבית ענק ועתיק. פתאום הרכב עצר והמלאכיות יצאו מהרכב ואמרו שהגענו. צבטתי את עצמי לראות הגעתי בטעות לגן עדן.

בית משפחת גרוטה [garrote]

מוציא את לורנה לריצה


את הימים הבאים העברתי עם בנות המשפחה בשטחי החווה בטיולים, דייג, ריצה וכמובן בלימוד הכנת שקשוקה.

המצב בקולומביה הלך והדרדר. יום יום צפיתי בחדשות בתקווה שהמצב ישתפר ואוכל להמשיך. 
 אחרי שבועיים החלטתי לצאת לדרך. התוכנית הייתה לצאת מוקדם ולרכב בלי הפסקה 8 שעות עד לקלי. הסיבה המרכזית ברצף הנסיעה הייתה מעבר בוואדי קווקה הנשלט עלידי הגרילה.
קמתי ב5 בבוקר מלא באנרגיות נפרדתי בנשיקות וחיבוקים מהמשפחה הנפלאה הזאת ויצאתי לדרך.
הייתה לי הרגשה שאצליח, האמנתי שישחק לי המזל ולא אתקל בבעיות מיוחדות.
להפתעתי הצלחתי לצאת מהעיר ללא שום בעיה וככל שהרחקתי הרגשתי טוב יותר.

הייתי לבדי על הכביש, שרתי בקסדה וקוויתי שימשך כך.. הדרך הלכה ונהייתה צרה יותר, ונכנסתי לסיבוב במעבר הרים - 
[בדרך כלל לפני מחסומים והפגנות יש מחסומים של הצבא או של המשטרה שלא מאפשרים לעבור ומונעים 
מפגש בלתי רצוי בין רכבים למפגינים הזועמים.]



לפתע נחשפתי למחסום רציני וסביבו היו קרוב ל70 איש. היו לרובם עלות בידיים והדבר הראשון שהצלחתי להבחין בו שהם לא ממש שמחים לראות אותי.
מביט סביב, מנתח את המצב ומבין שכבר מאוחר מידי להסתובב. אוסף את כל הביטחון שקיים בגופי, מוריד הילוכים ומעט את המהירות עד שאני נמצא ממש במרחק מכת עלה מהמפגינים, עצרתי... איפה המחסום המשטרתי המחורבן שאלתי את עצמי???..
עצרתי את האופנוע, הורדתי את הקסדה והתחלתי לצחוק. ההמון הסתכל עלי כאילו נחתי ממאדים ולא הבין מה אני צוחק. "אין פה מעבר" צעקו לי בכעס.

 
"איזה מזל רע, רכבתי בכל דרום אמריקה ועכשיו אני תקוע. אני נוסע לקאלי לדבר עם הראש ממשלה שיעשה משהו המטומטם"."כולם התחילו לצחוק, צחקתי איתם. המבטים העויינים חדלו והרגשתי בטוח יותר.
כולם התקרבו אלי והחלו לבחון את האופנוע.
פתאום אחד צעק "אם תנגן לנו בגיטרה ניתן לך לעבור"מוקף בהמון זועם עם אלות ואבנים אני יושב ומנגן במנדולינה וכולם יושבים ומקשיבים.

מנגן אדי ודרס בואדי קווקה

אני מסיים וכולם מוחאים לי כפיים, פותחים לי את המחסום. " אתה בן אדם טוב אתה יכול לעבור"אבל תדע שאין לך סיכוי להגיע לקאלי, יש עוד חמישה מחסומים בדרך וככל שתצפין כך הזעם הולך וגובר, מסוכן"

 "אולי תעוף לקאלי" אחד צעק מאחור, כולם צוחקים ואני צוחק איתם אך בעצב יודע שאין לי אפשרות להמשיך.
נפרד מהם וחוזר על עקבותיי עם הזנב בין הרגליים.
הייתי מבואס, ידעתי שהמצב יכול המשך כמה חודשים והרגשתי תקוע, אני לא אוהב להרגיש תקוע.
"אולי תעוף" נזכרתי במה שאחד צעק לי והתחלתי לחשוב על אפשרות כזאת, אבל איך לעזאזל עם האופנוע?
קטן אמונה נסעתי לשדה התעופה הקרוב, שהיה שטח צבאי סגור בגלל המצב. עצר אותי שוטר בכניסה והסברתי לו שאני חייב להגיע לקאלי ושגם אני הייתי בצבא.
קיבלתי אישור להיכנס. ניכסתי ברכיבה פנימה היישר אל התאספות גדולה של חיילים שנדהמו לראות אותי. 
תוך כמה שניות החיילים נשלחו לעיסוקם ונשארתי אם כמה מפקדים בכירים.

לאחר תדריך לחיילים בקולומביה


כעבור עשר דקות הגיע מפקד הטייסת והתרשם מהסיפור שלי. "תמתין כאן אני אבדוק מה אפשר לעשות" הוא אמר לי והלך.. לא האמנתי שזה אמיתי.

העברתי את זמן ההמתנה מוקף בעשרות חיילים שהקשיבו לסיפוריי על הצבא הישראלי בספרדית עילגת והמון תנועות ידיים.

אחד המפקדים הוציא אקדח והושיט לי אותו, "זה האקדח הכי טוב שיש פה" הוא אמר "יריחו" היה כתוב עליו בעברית.
אחד החיילים קטע את סיפוריי והצביע לשמיים, "המטוס שלך" הוא אמר. הרקולס צבאי נחת...


אחד השוטרים לקח אותי והכניס למתחם הנחיתה, שוטר נוסף עם כלב עשה לי בדיקת סמים והובהלתי לפתח המטוס. הטייסים ירדו לעזור לדחוף את המסע הכבד לתוך לוע המטוס.

עם המכונאי המוטס בכניסה למטוס

הטכנאי המוטס סגר את הדלת. המטוס המריא.
לא האמנתי שזה קורה, צחקתי בכל רם, הסתכלתי בחלון למטה על הקרקע ההולכת ומתרחקת.
."
אולי תעוף אה??" צוחק מי שצוחק אחרון




.ירדתי מהמטוס, הטייסים ירדו ללחוץ את ידי והמשיכו למשימתם
.מצאתי את עצמי בעיירה עתיקה שנקראת פופיין.
עשיתי את הלילה והמשכתי לבירת הסלסה של דרום אמריקה-קאלי.

למחרת השארתי את האופנוע בבית של חברים קולומביאנים שלנתי אצלם, ולקחתי אוטובוס לסאן סיפריאנו. כפר מבודד בתוך הגונגלים שידוע בנהר הצלול שעובר בו. למקום כמעט ולא מגיעים תיירים מחוץ לקולומביה.  הדרך היחידה להגיע אל הכפר הזה היא בעזרת קרון עץ, אליו מחובר אופנוע בחוטי ברזל אשר דוחף את הקרון על פסי הרכבת שעוברים בתוך הכפר. וכך מתניידים המקומיים אל הכפר ומחוצה לו.
מדי פעם שמגיע רכבת צריך לקפוץ מהר מהקרון ולמשוך אותו לצד הדרך לפני שהרכבת תעשה זאת בעצמה. 


כשבאה הרכבת קופצים לשיחים



משם החלטתי לנסוע למקום שנקרא חואן צ׳אקו. אי בצד הפסיפי של המדינה. הגעתי לבוונה וונטורה, עיר נמל הנחשבת לענייה והמסוכנת ביותר בקולומביה עם 10 מקרי רצח בשבוע. שם מיהרתי לקחת סירה והגעתי לאי .מדהים עם חופים קסומים ובתי עץ ישנים ורעועים 

.צפיתי בלווייתנים ,שחיתי לאיים מבודדים מדהימים והייתי לאטרקציה החדשה של ילדים המקומיים שעקבו אחרי לכל מקום
.

הייתה אוירה מיוחדת מאוד במקום הזה. ריח חזק של טיגון דגים הדיף מכל פינה, מוזיקת הסלסה התנגנה לה ללא הפסקה. שילוב הצבעים המטריף של המים הכחולים עם הג'ונגל הפראי בצדדים,אנשים נחמדים ושמחים והשילוב של החופים ומזג האוויר ההפכפך הפכו את המקום הזה לכל כך שונה, כלכך אותנטי, כלכך מדהים.















  
בבוקר של חג הסוכות יצאתי לכיוון סלנטו, הנמצאת במשולש הקפה.
נסעתי על הכביש המהיר,כשלפתע השתנק האופנוע תוך כדי נסיעה. עצרתי בצד וראיתי שמסנן הדלק נשבר. הוצאתי את הכלים ועשיתי תיקון שטח זריז והייתי מוכן להמשיך. אבל האופנוע שבק חיים בשנית לאחר כמה מטרים.התחלתי לדחוף את האופנוע למוסך הקרוב. לאחר 30 מטרים החלטתי שנכון יותר לנסות לעצור מישהו ולבקש עזרה. מיוחד מהסיבה שלא היה לי מושג איפה נמצא המוסך הקרוב...


לאחר שעה של ניסיונות כושלים לקבל עזרה ותחת השמש הקופחת על ראשי בצבצו לפתע באופק שיירה ענקית של אופנועים. קרוב ל30 אופנועי משטרה חלפו על פניי. לא הייתי צריך לסמן, אחוות אופנוענים היא הדבר היפה ביותר שגיליתי במסע הזה. הם עצרו וחסמו את הכביש. כמה מהם נשארו לעזור לי, ותוך דקות 
הוזעקו למקום רכבי משטרה נוספים והחלו לגרור אותי בשיירה למוסך הקרוב.



גם במוסך, קבלת הפנים הייתה שמחה במיוחד וכל מוסכניקי הרחוב התאספו סביב האופנוע ובשילוב כוחות סידרו את הבעיה ושחררו אותי להמשך דרכי.




מהר מאוד התחלתי להתאהב בקולומביה. גיליתי בא את האנשים האדיבים והנחמדים ביותר שפגשתי מימיי. אנשים רגישים מאוד עם תמימות לא מוסברת. כל אותם הסטראוטיפים על אותה מדינה עקובה מדם ומלאה בסמים וזונות  נראו לי כתלושים מהמציאות. נזרקתי בקולומביה בין עוני מחפיר לאושר עילאי ובכל מקום הודגשה אהבתם וחיבורם של המקומיים לארץ הזו.
בקולומביה, קיבלתי גם מושג חדש על קצב.
מוזיקת הסלסה הקצבית מתנגנת לה ברחובות ואנשים רוקדים להם בקצב מטריף חושים בתאום תנועות חושני ומהפנט עיניים. 
הריקוד עבורם, בשונה מאיתנו, הוא חלק מהתרבות והם מתייחסים לזה כמו אל ספורט לאומי.
לא עוברות להן יותר משלוש דקות שאני עומד בצד ומסתכל בסוג של קנאה על האנשים שגדלו לתוך תרבות המוזיקה והריקוד הזו ומגיעה לה קולומביאנית ובלי לשאול יותר מידי שאלות תופסת אותי ומלמדת אותי לזוז בצורה שלא ידעתי שאני יכול. "תעצום עיניים, תתחבר לקצב, הסוד הוא באגן" היא אמרת לי וגורמת לי להרגיש חלק מכולם.
הנשים בקולומביה יפייפיות ומרגשות. הצטערתי לגלות שאחת מהבעיות הלאומיות במדינה היא כמות הנשים החד הוריות שמגדלות לבד ילדים מגיל צעיר מאוד ואין שום חוק שמחייב את הגברים לקחת אחריות.

**הפעם היחידה שנחשפתי לסמים וזונות בקולומביה הייתה לאחר 4 וחצי חודשים שבהם לא פגשתי ישראלי ,התגעגעתי קצת והחלטתי לנסות את אחת ה"קאסות" הידועות שמושכות אליהם ישראלים רבים. איך שפתחתי את הדלת יצאו להם חבורה של ערסים חסרי תרבות מלווים בשתי זונות ושקית של קוקאין. נגעלתי, הסתובבתי, ונסעתי משם מבוייש שאלו האנשים שמייצגים אותנו.


לא פלה שהשם שיצא לנו בקולומביה הוא של שוכרי סמים ונשק שבאים לקולומביה כדי לנקות את הראש אחרי הצבא. אני מקווה שאני הצלחתי להשאיר רושם אחר.



המשכתי לעיירה ציורית בשם סלנטו, שנמצאת בחבל הקפה המפורסם ונחשב לאחד המקומות היפים 
בקולומביה. שם נשארתי לעבוד כמה שבועות ושיקמתי גינת ירק בחווה מקומית.




נפרדתי מהשלווה והרוגע לטובת העיר הכי צבעונית בקולומביה  - מדאג'ין.
זו בהחלט העיר היפה ביותר שיצא לי להיות בא עד כה. אך גם זו, כמו כל עיר, מאסה עלי אחרי כמה ימים בודדים והחלטתי לנסוע לצפות במרוץ ראלי מקומי שהתקיים לא רחוק מהעיר.

מגיע ואולי אף אשתתף בתחרות. התקשרתי אל מארגני המרוץ ואמרתי להם שאני
הגעתי לסנטפה העתיקה, עיירה קולוניאלית בת 400 שנה שהספרדים בנו כשפלשו לקולומביה ונשתמרה כך
 מאז.
 כשהגעתי, היו כולם בשיא ההכנות לקראת טקס הפתיחה של המרוץ.
ישבתי ודיברתי עם המתחרים החביבים ונהניתי מהאווירה.
הטקס התחיל ומאות מבני העיירה הגיעו לצפות בתצוגת הרכבים שהגיעו למרוץ.
״תעלה על האופנוע אתה נכנס ראשון״ אחד המארגנים צעק לי,
״אבל״ ניסיתי להסביר שאני לא יודע אם אתחרה או לא ו...
״מהר! מתחילים״...
כחייל טוב מלאתי אחר הפקודות, עליתי על האופנוע והייתי מוכן לחלוף בשער של תחילת המרוץ.
״קבלו אותו הו הגיע עלינו מרחוק הישאליתה רוןןןן בןןן״



חייכתי ונכנסתי ברכיבה מהר ככל האפשר לגמור עם המבוכה הזאת,
אבל לפתע נחסמתי על ידי קיר של צלמים. משמאלי הגיע הקריין, והתחיל לשאול אותי שאלות.
״רון בן, ספר לנו על עצמך״ בלעתי את הלשון, ראיתי את כמות המבטים שמופנים אלי, מצלמות, פלשים. אני לא אוהב לדבר בפני קהל, זה מלחיץ אותי. אז עוד בספרדית?!?!


חמש שניות של שתיקה, הלשון יצאה החוצה והתחלתי לדבר. לא יודע כמה זמן זה לקח אבל הקריין התחלף עם מארגן האירוע שהגיע ואחל גם הוא לשאול אותי שאלות. גמגמתי ובלעתי את המילים, הרגשתי שאף אחד לא מבין מה אני אומר. פתאום כולם מחאו כפיים. לפני שעוד מישהו יחליט שהוא שואל שאלות על חשבוני גיזגזתי החוצה מאור הזרק אורים.
הורדתי את הקסדה וגל של אנשים הגיעו והתחילו לשאול שאלות, לצלם, ואמרו לי שיבואו לעודד אותי למחרת במרוץ.

הבנתי שאין לי ברירה, אני בפנים.
בלילה לא נרדמתי, חששתי מאוד.
לא רציתי להרגיש לבד, לטייל זה משהו אחר מלהתחרות.
ויותר מכל חששתי על האופנוע, זה לא אופנוע שמתאים לזה, הוא כבד ומגושם. מה אם אשבור משהו? האופנוע הזה זה הבית שלי עכשיו, אסור שיקרה כלום. הבטחתי לעצמי שאקח חלק בתחרות בתור חוויה 
והנאה בלבד ולא לשם התחרות. אסע לאט! בטוח! אעצור לצלם את הנוף! הבטחתי לעצמי ונרדמתי.

למחרת הגעתי עם המארגנים שלקחו אותי בחסותם לשטח האירוע. נכנסנו בשער ענקי לאחוזה מפוארת. במדשאה עמדו עשרות רכבי שטח, טרקטורונים ואופנועים מצוחצחים ומוכנים לקרב. ״רק כדי להנות״ הזכרתי לעצמי והובלתי עלי די אחד המארגנים להירשם ולהכין את האופנוע.

מהר מאוד חששותיי מלהרגיש לבד התנפצו. כולם באו לברך אותי על השתתפותי במרוץ, הציעו עזרה , תמכו ופרגנו. התראיינתי לשלושה ערוצי טלוויזיה והצמידו אלי כתב שכל רגע פנוי צילם ושאל שאלות.
קיבלתי את כל הציוד הנדרש, תודרכתי אישית על חוקי המרוץ ויצאתי ״לפרו לוג״
(
קטע קצר הקובע את דירוג הפתיחה)



בקטגוריית האופנועים היו רק עוד שלושה חוץ ממני. נכנסנו לסיבוב היכרות במסלול טרשי (סלעי) במיוחד עם שני נחלים גדולים שעוברים בו (כזכור :ש לי זיכרונות לא נעימים מנחלים בדרום אמריקה)סיימתי את הקפת ההיכרות והחלטתי לא להיכנס למקצה דירוג.״במילא אני פה בשביל הכיף מה איכפת לי להגיע אחרון.״
ואז העמידו את שלושתנו לקראת הזינוק, ניסיתי להגיד שאני לא רוצה אבל מכל עבר ראיתי אגודלים שמסמנים לי בהצלחה. ״זה מבחן הבגרות שלי״ חשבתי ״אסע לאט לאט מאחור!״

30 שניות ליציאה... המתחרים מחממים מנועים, מעלים טורים.
אני עומד עם האופנוע דומם. "לא אכפת לא"


15 שניות... המתחרים משנים תנוחה לקראת זינוק, אני רק מניע את האופנוע.


 5 שניות לזינוק... היד שלי מתחילה להסתובב

 4..הגוף נשען קדימה

 3..2... אני לא שולט בזה

1...ואז זה מכה בי, זה חזק ממני.. האור האדום מתחלף לירוק ואני יוצא ראשון, חוסם אותם עם הגוף ונכנס ראשון לסיבוב.

״אידיוט! אתה אידיוט! תיסע לאט״ ההגיון צורח אבל הגוף בשלו.. מחבק חזק את האופנוע עם הרגליים ומתנצל בפניו על כל סגירת מטלים או פיצוץ מסלע.. סיימתי ראשון הרבה לפני האחרים.

חזרנו כולם לעיירה, שם הוזנקנו לתחילת הראלי.


המסלול עבר בתוך כפרים יפייפים בהרים. כולם עמדו ועודדו את המתחרים בהתלהבות. זה היה מדהים.




הדרך של היום השני טיפסה לגובה של 3000 מטר מעל העננים. הנןף היה מרהיב.
 שבילים מהירים בין חוות מדהימות ומקומיים בכל פינה הפכו את זה המרוץ לאווירה חגיגית במיוחד .. צרחתי בקסדה מרב אושר.






סיימתי את המרוץ במקום הראשון, ואפילו הרווחתי קצת כסף שאפשר לי לכסות הוצאות של שבועיים.

ואז הגיע אחד המתחרים, זרק לי מפתחות ואמר ״זה הבית נופש שלי, תעשה חיים״
כך סיימתי את היומיים המטורפים האלו.
קשה להסביר את האוירה וההרגשה.




הוזמנתי להתארח בחווה של אחד המתחרים הנמצאת בכפר שניקרא גווטפה שנמצאת כשעתיים נסיע ממדאג'ין.
הגעתי לחווה של דניאל [חברי מהמרוץ] הנמצאת על גבעה עם נוף בלתי רגיל של אגמים וגבעות ירוקות.
בגווטפה יש שתי תופעות מעניינות במיוחד. כל העמק מלה מאגמים מחוברים שיוצרים את האגם המלאכותי  הגדול בעולם. בנוסף שוכנת לה אבן עצומה הנחשבת גם היא לגדולה בעולם [מבחינת נפח] הניראת כאילו שולטת על כל האזור. המקומיים מאמינים שיש לאבן הזו כוחות מיוחדים. בכדי להגיע לראשה צריך לטפס 750 מדרגות ושם נגלה נוף מרהיב המחבר את התמונה בשלמותה. 



״בוא נעשה סיבוב, אני אראה לך קצת את האיזור״ אמר לי דניאל בצניעות, והורה לאחד המשרתים להוציא את הסירת מירוץ שלו לאגם. יצאנו לסיבוב היכרות של אחד המקומות הכי יפים שראיתי בחיים שלי. בכל פעם שאני חושב שראיתי את המקום הכי יפה אני נגלה לאחד חדש, יפה יותר, אך זה בהחלט ניצח את כולם.

עזבתי את המקום הזה ברגשות מעורבים ובמבט לאחור זה ניראה כמו חלום.








חזרתי לדרכים, ולאחר נסיעה מתישה של כמה ימים הגעתי לחוף הקאריבי של קולומביה. שם מצאתי את העיר העבודה בפארק טיירונה והתענגתי כמה ימים על החופים שגרמו לי להרגיש "בהישרדות האיים הקריביים"



אך למרות הכל, דעתי לא נחה והייתי טרוד מאוד באותם ימים. ידעתי שזמני קצוב בזמן, עוד פחות משבועיים הויזה תסתיים ואני חייב לצאת מקולומביה.

זה היה קל אם הייתי יכול פשוט לחצות את הגבול למדינה אחרת. אך המקום היחידי בו הרצף מאלסקה ועד הנקודה הדרומית ביבשת אמריקה נקטע הוא בגבול בין קולומביה לפנמה- הדוריאן גאפ.

להבדיל מתייר רגיל שעובר בשייט או טיסה אני צריך להעביר גם את האופנוע, מה שמייקר את המעבר לסכומים שלא יכולתי להרשות לעצמי.

הגעתי לקרטחנה, עיר קולוניאלית מפותחת שבעבר שמשה כנמל מרכזי להעברת סחורות ועוצרות טבע של הכובשים ששלטו בא.

התחלתי לחפש דרך להעביר את האופנוע לפנמה.
כל מי שדיברתי איתו אמר לי שזה לא אפשרי וכולם הכווינו אותי בחזרה לאותה דרך יקרה.

נותר לי שבוע אחד לעזוב את קולומביה.
ולא נראתה שום דרך מוצא חדשה.

המשכתי לחפש.

באחת המרינות שכנעתי את אחד העובדים שהתחברתי איתו שיעשה איתי סיבוב בין הסירות. עברנו ושאלתי כל סירה בנמל אם במקרה היא מגיע לפנמה ומוכנה לקחת אותי עם האופנוע.




ואז הגענו לסירת דייג אירופאית ישנה. היא עגנה הרחק מהמזח ומשאר הסירות. קפצתי פנימה ודיברתי עם הקפטן.
״אין לי בעיה לקחת אותך אבל אני יוצא מחר ״ הוא אמר ״ מחר שבת ולא ניראה לי שמישהו יהיה מוכן לעזור לך עם חתימות דרכונים ואישורי נסיעה״

״תשאיר את זה לי״ אמרתי לו ומיהרתי חזרה לעיר. הייתי נרגש ביותר.



היו לי כבר את כל הקשרים עם האנשים הנכונים והצלחתי לארגן את הטפסים הנחוצים להפלגה.

למחרת בבוקר הגשום במיוחד, העמסנו את האופנוע על סירת מנוע קטנה, וביחד עם עוד חמישה עובדי נמל שנרתמנו למשימה יצבנו את הסירה עד שהגענו לסירת המסע.
הקפטן ההולנדי המשוגע הרים את האופנוע עם מנוף ידני לתוך הסירה. הכנות אחרונות והעוגן מורם...




ופתאום אני יושב ונפרד במבטי מנופה האחרון של קולומביה שהולך וקטן ככל שאנחנו מפליגים אל תוך הים האין סופי. מתקשה להאמין.

אני מעיף מבט אל האופנוע והוא מחזיר לי מבט שרק שנינו מבינים...

וצוחק..



הפלגנו במשך כמה ימים שהיו השלווים ביותר בטיול. באחד הימים, בזמן שנמנמתי על ערסל שבספינה נשמעו דפיקות על המים כאילו מישהו נפל. רצתי להסתכל ולתדהמתי הייתה שם להקה של עשרה דולפינים שמחים וקופצניים שהתלוותה אלינו לחלק מהדרך.
לפני שהגענו לפנמה עצרנו לכמה ימים באיי סאן בלאס החלומיים ועברנו בין אי לאי עם הסירת מנוע הקטנה של הקפטן.






בפנמה החלטתי להמשיך עד אלסקה,אך קרירות ליבם של האמריקנים בשגרירות ארה"ב תרפה את הקלפים וקיבלתי דחייה בקבלת ויזת כניסה לארה"ב. בשלב זה כבר התחלתי להיות עייף מהמסע ולהתגעגע לאמא. החלטתי למכור את האופנוע ולחזור ארצה.

כבר בטיסה חזרה לארץ החלה להירקם במוחי התוכנית הבאה,
 הבנתי שזו היית יריית הפתיחה של מסעותיי בעולם.

בימים אלו אני נמצא בשלבים הסופיים של ההכנות למסע הבא לחציית יבשת אפריקה על אופנוע.

נפגש בקרוב.







אין תגובות:

פרסום תגובה